בדידות אינה היעדר אנשים, אלא פער בין הקשרים שיש לנו לבין הקשרים שאנחנו זקוקים להם. בניהול, הפער הזה נוצר לעיתים מתוך התפקיד עצמו. מנהל יכול להשתתף בישיבות רבות, לנהל צוות ולהימצא בקשר רציף עם עובדים, עמיתים וממונים, ובכל זאת לחוש שאין לו עם מי לחלוק את מלוא ההתמודדות הנדרשת בתפקיד. הספרות המקצועית מצביעה על כמה מאפיינים של העבודה הניהולית היוצרים חוויה כזאת: שינוי במערכות היחסים, מיקום בין דרישות סותרות, אחריות להחלטות בעלות מחיר אנושי ומגבלות על האפשרות לשתף בספק ובקושי. התח

ביקורת היא מידע. מישהו מצביע על דבר שעשינו, מסביר מה לא עבד ומציע לשנות. מנקודת מבט רציונלית, זו הזדמנות ללמוד ולהשתפר. ובכל זאת, התגובה הראשונה שונה לא פעם. אנו נעלבים, מתגוננים, מסבירים מדוע פעלנו כפי שפעלנו, או פשוט מפסיקים להקשיב. מדוע מידע שנועד לעזור נחווה כאיום? ביקורת אינה נשמעת כמידע על מה שעשינו, אלא כהערכה של מי שאנחנו. היא מגיעה ממישהו שדעתו חשובה לנו, לעיתים בעל השפעה על מעמדנו ועל עתידנו. לכן היא נוגעת בתחושת הערך שלנו ובמקום שלנו בקבוצה. גם מוסר הביקורת עלול לח

כל הורה מכיר את הרגע שבו ילד מוחה מתוך תסכול עמוק: "זה לא הוגן!" הרגישות להוגנות מופיעה כבר בגיל צעיר. ילדים לא צריכים להבין מושגים מופשטים של צדק כדי לזהות במהירות חלוקה לא שוויונית (Sloane et al., 2012). עם השנים אנחנו גדלים ומפתחים מנגנונים מורכבים יותר, אך החוויה הבסיסית הזו ממשיכה ללוות אותנו גם בבגרות המקצועית - מארגז החול ועד חדר הישיבות. למה אי-הוגנות מפעילה אותנו כל כך בפסיכולוגיה הארגונית, הוגנות אינה רק סוגיה מוסרית. היא עדשה שדרכה העובד מפרש את סביבתו. הוא שואל

כיצד מתבלטים בים קורות החיים?

מהם האתגרים בראיון עבודה? טיפים ישימים לקראת הרגע שייקח אתכם צעד קדימה בעולם התעסוקה